תקציר המבוא:

אודות המחבר

הספר "ידי משה" יצא לאור מכתב יד של המחבר שנספה בשואה. כתב היד כולל דרשות שנאמרו במחנה לה-לנד בצרפת בעת השואה,וכן פרוש לפרוש האבן עזרא למגלת איכה. לפרוש זה הקדים הכותב את המבוא הזה.
המבוא עוסק בקורות המחבר ועדתו במחנה ההסגר לה לנד. ובעיקר בשאלה האם חובתו לכתוב קינה על הקורה אותם, כפי שמקובל מדורי דורות. תוך כדי כך מספר המחבר את תלאותיהם. המחבר הגיע למסקנה שמגלת איכה כוללת את קינת כל הדורות, ולכן בחר לכתוב את פרושו לבאור הא"ע למגלה זו.
בסיום דבריו הוא מסביר מדוע העלה את דרשותיו ובאורו על הכתב, למען ייזכרו הדברים שאמר בהמיית ליבו כדי לחזק את העם, ולמען ידעו הדורות הבאים את גודל אמונתם "עד בוא השמש". כמו כן מסביר את הסיבה לשם שנתן לכתביו, "ידי משה". המבוא נכתב בחרוזים, והוא כולל שיבוצים רבים מן המקורות. הערות על המבוא ראה בספר "ידי משה".
הכתבים נמצאים בארכיון יוו"א בניו יורק. הספר יצא לאור בהוצאת מכללה ירושלים, בעריכת אסתר פרבשטין, ומכיל גם מחקרים על כתבים אלו והערות רבות.

המבוא:

(עמוד 231)
פתיחה למגלת איכה

בצום החמישי הנדחה ליום ראשון בשבת, שנת ה' אלפים ושבע מאות ואחת לבריאת עולם, ואנחנו בתוך הגולה, במצור לאלאנדיע סמוך טור על נהר אינדרי ולואר, יושבים לארץ כאבלים, בחילוץ מנעלים, ונוהים על חורבן ירושלים, ובית קדשנו זה פעמיים. והקינות המועטים שהיו בידינו, חילקנו בין היודעים לקונן, וכל מקונן אמר חלקו במתינות, והאחרים שמעו באוזן קשבת בנעימות, עד בוא חצות במרירות,
(עמוד 232)
שחתמנו באלי ציון ועריה, ואנכי נשארתי לבדי על מקומי כאשה בציריה.
ושעיפי שאלוני בחילופי רעיונות, אם יודעים אנחנו לתנות צרות ראשונות, הוא מפני שאבותינו כתבו ורשמו כל המאורעות ומהומות, שנעשו להם משכניהם האומות, ומהם ידעו לחבר ספר קינות, ואם כן גם עלינו לכתוב בספר זכרונות הצרות והתלאות שעברו על ראשינו, וראינו בעינינו, כמו שאמרנו היום בשינון במגלתנו, זכור ה' מה הי' לנו בחורבן ירושלים, והביטה וראה חרפתנו, ומיד [אהמה] בכפלים.
זה שמונה שנים יחרף צר, ודרכינו גדר והיצר, לא יחוס על אבות ובנים ויונקי שדים, גרוע מבחורבן ירושלים.
(עמוד 233)
וזה החודש התשיעי שעשקו מאתנו הדרור, והביאו אותנו במצור, כמה מאות משפחות כעל נהר כבר, על לא דבר, רק מפני שקבלנו התורה מההר. ובתוכנו אבות ואמהות ויונקי שדים, וזקנים וזקנות כושלי ברכיים, ומוששים בצהרים.
והאחרון הכביד בימי הבינים, קול נשמע ביללה, ששוב הובאו לאישון ואפילה, אלפי משפחות יהודים נדודים, נערים וגם זקנים כבודים, בחורים וגם בתולות ועוללי טיפוחים, מסוגרים וכלואים במצודות בריחים, ונחושתם הכביד לבלי צאת ברגלים, כעל משלמי כפלים. וכל חייתם, של אחב"י בכל מושבתם, באייראפא הם בפחדים ורבת המהומה,
(עמוד 234)
מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, בבקר נאמר מי יתן ערב של אתמול, מפחד מה ילד יום מימין ומשמאל. ואויבינו אשר לא יחשו יומם וגם ליל, בדא נחתו ובדא סלקו אויבינו פלילים, להשחיר פנינו בכל מיני גיעולים, לעשותנו נבזים ושפלים, סחי ומאוס בין לאומים, והמזהירים כזוהר הרקיע וכוכבי צפר, קרנם ירדה מחיתו שדי וזוחלי עפר, ואין אומר עליהם דבר שפר.
וכאשר נתתי אל ליבי כתוב איזה דברי קינה שעברו עלינו רק בזאת השנה, טפחו לעיני מאמרם ז"ל במסכת ראש השנה ט"ז,
(עמוד 235)
הלכתא בטלה מגלת תענית, שלא לכתוב ולא יותר לתנות, בראותם שנות דור ודור, ומה יגיע להשה פזורה בכל מדור ומדור, דנו בשפה ברירא, שאפילו אם כל דיירי ארעא ספרא גמירא, אין בכוחם די באר די עוולה, הנעשות לאחינו בני ישראל בארצות הגולה. וכיון שאי אפשר לפרוט כולם, ורובם ישארו בעילום, ממילא אינו כדאי גם להחילם. ומרוב תאניה ואניה נאלמתי דומיה. אבל שוב יצאו (שם י"ט) בדין גמור אחורנית, הלכתא לא בטלה מגלת תענית, ולמען לא יהיה כתרתי דסתרי אמינא מלתא דשויא לבי תרי, לא עליך המלאכה לגמור, ואי אתה בן חורין להיבטל מדין גמור.
(עמוד 236)
ושמתי אל לבי לדעת בראשונה, על כל אשר נעשה עמנו עת האחרונה, וסיבת הדבר אשר אחור וקדם צרתנו, וכל אומה ולשון יחר אפם בנו, ושבתי וראיתי כי רק בגלל הדבר הזה שחרבה עירנו, וגלינו מארצנו ניטל כבוד מבית חיינו, אין לנו לא חירות ולא יובל, ונחשבנו כצאן לטבח יובל, ובמגלת איכה הנה הינם, באומרו אבותינו חטאו ואינם, ואנחנו עוונותיהם סבלנו בגיא בן הינם, והדברים עצמם האמורים במגלת איכה שנעשו לראשונים, נשנים ונעשים בכל דור גם לאחרונים, והכל מיד ה' על הנביא השכיל לכתבם מראשית עד אחרית, עד קץ ותכלית, ולמה זה לכתוב מגלות חדשות מכל הרעות,
(עמוד 237)
בעת שבמגלת איכה מפורשים כל המאורעות הבאות, לא תראה כידוע חורבן בית שני חמירא לן, ועם כל זה מגלה חדשה לא עביד לן, ואנו קורין באיכה העתיק לן, ועל כן לא נאמר בה לא שם עיר, רק איכה ישבה בדד העיר, וכן לא נזכר בה שם בבל ולא מלכה ושום ניר, ואם כן שפיר מגלה זאת אמורה ומתפרשת על כל עיר הנהרסת, ועל עמה המגורשת, ומאויביה נדרסת, ומבואר הוא במדרש תדשא פרק כ' ולמה נכתב ספר הקינות בסדר כ"ב אותיות? בשביל שיהיה הספר הזה מוכן ורגיל לכל ישראל בפיהם, להאמר על כל צרה שלא תבא.
(עמוד 238)
וכן אקווה שגם מכתנו יתרפא, באותה מזור ותרופה, הנאמרה לירושלים ומכתה, כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה, על כן אמרתי אשנה לפרש מגלת איכה וחורבן ירושלים, והרואה יראה כי הן הן הדברים הנעשים לנו גם היום, למען נזכה לראות נחמה בכפלים, ובזה תעלה ארוכה לכל מכותינו, ויושלמו כל צרותינו.
ואחרי עיוני בהפרושים אשר סביב למגלה יחנו, גם בפירוש אבן עזרא שמתי עיני, וכידוע דבריו נאמרים בקצרה בתמידות, ובחכמת הדקדוק יבנה חידות, ואת אשר יגעתי ומצאתי בעזר האל גומר עלי עין, לפרש דבריו אמרתי לכתוב עלי גליון, למען לא ימושו מזכרוני בימים אשר מכל רשים, בגלות החל הזה בטלטולא דגברא קשים.
(עמוד 239)
עוד זאת הביאני עד הלום, בראותי כמו בחלום, בהקדמת אבן עזרא, שפתותיו נוטפות מור אומר אשר בימי עברה, והוא עובר בגולה, החל לפרש זאת המגלה, כאמרו בהקדמתו הסגולה, "ואני אברהם בר' מאיר מארץ מרחקים, הוצאתני מארץ ספרד חמת המציקים, וספרי אלו בגלותי היו בידי מחזיקים, ויורוני לבאר ספרים בטעמים בנופת מתוקים, וכן אפרש זאת המגלה אחרי הדקדוקים". ועל כן אקוה אשר סגולת הספרים גם בידי יחזיקו עד אשר יעבור זעם המזיקין, ונצא לרויה ככסף מזוקקין.
ואם כי אין המקרא יוצא מידי פשוטו וחקו, שספריו אלו בידיו החזיקו, להטריפו לחם חקו, בהיותו עני מדוכא, מה שאין לקוות על זה בימינו אלה, אשר אין דורש ואין מבקש לדברים כאלה אפילו בסלע, וכשאני לעצמי יודע זאת מכבר, שאין לקוות מזה לשום תשלום שכר, מפני שאינני מבני עליה שאוכל לומר והחכמה תחיה בעליה, ורק החכם מכל אדם, יוכל לומר ככה ולא ידום, ואותו וודאי תחיה דעתו, כסעודת שלמה בשעתו, גם חכמתו הגדולה של רבינו אברהם בן עזרא ותבונתו, עמדה לו כפי מדתו, ולפי מעללו יהולל גבר להחזיקו ולהחיותו, ולקצרי המדע כמוני, ועוד אסור בכור ברזל ועוני, מובן שכמו שאין הבור מתמלא מחלייתו,
(עמוד 240)
כן לא ימלא כפו מקוצר תבונתו, עם כל זה אשר זכיתי להבין בקוצר ידיעתי, הנני כותב בדמעתי, למען יעמדו כל הימים לנגד עיני קיימים, ימים החשכים, ולילות הארוכים, גם בעת אשר יעברו מי הזדונים, ויזכנו האל בחיים טובים ונכונים, ויעברו וישקוטו הגלים, ונזכה לראות בנחמת ציון וירושלים, ואם יוסיף ה' חסדו עמי, וימשוך עלי חוט של חן וחסד לעיני זקני עמי, ודברי אלה הנאמרים ברישוותא, יעלו חן דנפקו בהדרתא, אוכל לקוות שעוד יעמדו לי לעת מצוא בדובב שפתי ישנים, לדור דורים ובני בנים.

והנחתי פסוקים בלא פירוש לפירושו כי מצאתים לדעתי נוחים, וידועים לכל בהם שונים, ומהם שלא באתי על תכונתם, כי בחכמת הדקדוק נתיבתם, ותקוותי שבני הרב חיים מרדכי נ"י אשר בחכמת הדקדוק גדולה ידיעתו, ותהילה לקל שאיננו עמי במחיצתי, כשנצא לרוויה הוא יבא לעזרתי, לגמור ולהשלים פעולתי, וכל הכתוב מבני חיים, אכנה בשם תוספות חיים.
(עמוד 241)
ולהשומע תפלות, אעתיר שחרית וערבית, השב במוקדם לב בנים אל אבות.

[מכאן כפי הנראה הוספה מאוחרת, שנכתבה לאחר שנה עם סיום כתיבת הבאור והוספת הדרשות לכתבי היד]

(עמוד 277)
ובשנת אז ת'ק'ר'א וה' יענה החילותי, וכן גמרתי זה הפרוש בדל גלותי, בתקוותינו אשר בשנת ש'ב'ת צרותינו וגלותינו יושבת, וכמעט כבר חלף ועבר גם זאת השנה, ואנחנו לא נושענו, ומחדש מים זדונים צפו על ראשינו, שוב אימרתי צרופה, במזור ותרופה, דברי נחמות ופדות, מבור ודות, שנהמתי באסיפות, לאות ומופת, לעת המצואות, שגם בתקופות הנוראות,
(עמוד 278)
שברנו לעיתים הניבאות, בקץ הפלאות, ועוד נאמרו דברים חדתין ועתיקין, ולא נתנו לכתוב מחמת המסיקין. ובעזרת האל המהולל בפי כל, עוד יגמור את ההלל, משה ובני ישראל, בשירה חדשה וקול זמרת דרור, עם בני פינחס נ"י החזן המפואר.
(עמוד 279)
והנני קורא למגלה זאת בשם "ידי משה" כשמי "משה" ועל שם הכתוב בסוף פרשת בשלח "וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו" בשעת שישראל שרויין בצער ממלחמת עמלק, ומלחמה לה' בעמלק מדור דור, וגם אנכי שרוי בצער עם כלל ישראל, וידי כבידות מרוב צרות ואנחות השוברות את כל גופי, ועל אבן ישראל שבעה עינים, ומשה כותב בדמע זכרון זאת בספר, וידיו אמונה עד בוא השמש ונר רשעים ידעך, וזרחה לכם יראי ה' שמש צדקה ומרפא בכנפיה ורפאינו ה' וארפא וממצוקותי הוציאני בקרוב ובמהרה דידן.